מה שגוי בהגנה למניעת העתקה
ג'ון גילמור, 16 בפברואר 2001
http://www.toad.com/gnu/whatswrong.he.html
Translations:
English,
Portuguese,
Deutsch,
Español,
Italiano,
Frances,
Russian,
Hebrew
מה שגוי ?
רון ריווסט שאל אותי, “אני חושב שיהיה מבהיר לשמוע את השקפותיך על ההבדל
שבין ההצעות של אינטל/IBM להגנה על תכנים, והשיטות הנהוגות כיום להגנה על
תכנים בתחום ערבול-השדר בטלויזיה. עמדתו של ''פרקליט השטן'' נגד עמדתך
תהיה : אם הלקוחות מוכנים לקנות חומרה נוספת או מיוחדת על-מנת לצפות
בתכנים
מוגנים, מה רע בזה ?”
ראשית, אקרא לזה "הגנה למניעת העתקה" ולא "הגנה על תכנים", כי "תכנים"
(הערת המתרגם : או "תוכן") היא מילה נבובה. מה שהטכנולוגיה למעשה עושה הוא
להרתיע מהעתקה. לטכנולוגיות אלו יש היסטוריה ארוכה בתחום המיחשוב, החל
מהמיקרו-מחשבים הראשונים, המיני-מחשבים, ותחנות-העבודה. חוץ מאשר במספר
זעום של מקרי-גומחה ("נישה”), מערכות אלו כשלו בסופו של דבר. רבות מהן
כשלו עקב התנגדות פעילה מצד בעליהן, שפנו למוצרים חלופיים אשר לא הגבילו
העתקה.
אין פסול במתן האפשרות לרכוש מוצרים עם "הגנה למניעת העתקה" - למעוניינים
בכך, העוול נגרם כאשר :
מוצרים מתחרים נדחפים אל מחוץ לשוק
עוול נגרם כאשר אנשים המעוניינים במוצרים שמקליטים
נתונים, קול, או וידאו,
ללא כל הגנה נגד העתקה, לא יכולים למצוא כאלה, כי הנ"ל נדחפו אל מחוץ
לשוק. ע"י חוקים מגבילים כמו "חוק ההקלטה-הביתית" (ארה"ב), שהרג את שוק
קלטות השמע-הדיגיטליות (DAT). או ע"י חוקים "נגד-עקיפה" כגון "חוק
זכויות-היוצרים במילניום הדיגיטלי" (DMCA, ארה”ב) שכרגע נמצא בדיון משפטי
מחודש בעזרת "מוסד החזית-האלקטרונית" (EFF). או ע"י סוכנויות פדרליות, כמו
הוועדה הפדרלית לתקשורת (FCC) שהחליטה לפני חודש שיהיה בלתי-חוקי להציע
לאזרחים את היכולת להקליט שידורי טלויזיה בחדות-גבוהה (HDTV), אפילו אם
לאזרחים עומדת הזכות החוקית לעשות זאת. או ע"י הסכמים פרטיים כגון ה-SDMI
וה-CPRM בין חברות גדולות (האחרון הסתיים ב”הגשה” כעובדה מוגמרת לגופי
תקינה מוסמכים, מה שחייב מאמץ של הציבור שנפגע מכך כדי להילחם לביטולו).
או ע"י הסכמים פרטיים מעבר לחוקים ולתקנים, כמו ההסכם הלא כתוב אשר אחראי
לכך שמקליטי DAT ו-MiniDisc מתייחסים לקלטים האנלוגיים שלהם כאילו הכילו
מידע המוגן בזכויות יוצרים - שאינן של המשתמש. (הקלטת החתונה של אחי
בלתי-ניתנת להעתקה, כי מכשיר ה-MiniDisc שברשותי מתנהג כאילו אין לי או
לאחי את זכויות היוצרים על ההקלטה.)
חברת פיוניר, המייצרת גם את צורב ה-DVD למקינטוש אשר הוכרז לאחרונה, אומרת
"השימוש העיקרי של צורב-DVD בקרב צרכנים יהיה עריכת-סרטים ביתית ואחסון
תמונות דיגיטליות.”. הם נמנעים מלומר "הקלטת תוכניות טלויזיה, או הקלטת
תוכניות וסרטים המשודרים באינטרנט", כיוון שהיצרנים וחברות ההפצה עושים
יד-אחת ע"מ למנוע מהיכולות האלה להגיע לציבור הרחב. למרות שזה 100% חוקי
לעשות זאת, לפי החלטת ביהמ"ש העליון במקרה "בטא-מקס" (Betamax, ארה"ב).
חברת Streambox בנתה תוכנה שאיפשרה להקליט סרטי RealVideo המשודרים
באינטרנט אל הכונן הקשיח; חברת Streambox נתבעה ע"י חברת Real תחת "חוק
זכויות-היוצרים במילניום הדיגיטלי” (DMCA, ארה”ב), ונדחפה אל מחוץ לשוק.
לפי נומורה השקעות, מכירות מקליטי ה-DVD יעברו את מכירות מקליטי
קלטות-הוידאו ב2004- או 2005, ובנוסף מכירות מקליטי ה-DVD יעברו את מכירות
נגני ה-DVD ב2005-. (http://www.kipinet.com/tdb/1000/10tdb04.htm) כך שעד
בערך 2010, רק לבודדים תהיה גישה למקליט שיאפשר להם לשמור עותק של תוכנית
טלויזיה, או להקליט אותה לצפיה במועד אחר, או לאפשר לילדיהם לצפות בה
ברכב. האם מישהו מעיר על השינוי בנוהג החברתי הזה ? האם אנחנו חושבים שזה
טוב או רע ? האם גם לנו יש מילה בעניין בכלל ?
במקום זאת, על הצרכנים יהיה לשלם לחברות הסרטים/הטלויזיה שוב ושוב בעבור
זכות-היתר של שינוי מועד או מקום הצפיה. אפילו אם רכשו את הסרט, והוא
מאוחסן בביתם על הציוד הפרטי שלהם, ויש להם גישת רשת רחבת-פס לשם מכל מקום
שהם נמצאים בו. הרעיון הזה מכונה "תשלום לפי שימוש". הוא לא יתחרה
ב"זכותכם להקליט מה שזכותכם לראות". חברות אלו לא יכולות למנוע מכם את
הזכות הזאת באופן חוקי, מכיוון שהדבר יפר יותר מידי מערכי היסוד של החברה
שלנו, כך שהן מגבילות את הטכנולוגיה כדי שלא תוכלו לנצל את הזכות הזאת.
בתהליך הן מפירות את ערכי היסוד שחברה יציבה וצודקת מבוססת עליהם. אבל
מבחינתם כל עוד החברה שלנו שורדת עד אחרי מותם, לא אכפת להם מיציבות ארוכת
טווח.
חברות מסתירות מגבלות שמטילה הגנה למניעת העתקה
עוול נגרם כאשר חברות שמייצרות מוצרים עם הגנה
למניעת-העתקה
מסתירות מידע זה
ואת המגבלות המשתמעות ממנו מלקוחותיהן. כמו עמודי-האינטרנט השמחים-שמחים
לאחרונה של אפל על צורב ה-DVD החדש, שהוכרז החודש
(http://www.apple.com/idvd/). עם אור-זרקורים מלא על האפשרות לצרוב סרטי
וידאו-דיגיטלי ביתיים על DVD, וכו'. מה שהם נמנעים בשקט מלציין הוא שלא
ניתן להשתמש בכונן להעתקה, המרה או הקלטה של מוזיקה או סרטים המוגנים
בזכויות-יוצרים של חברות גדולות. גם אם בבעלותכם הזכות החוקית לעשות זאת,
הטכנולוגיה תמנע זאת מכם. הם לא מציינים גם שלא תוכלו לערבב ולבחור
סרטונים של מספר אמנים ליצירת דיסק, באופן שמאפשר לכם צורב הדיסקים הרגיל
שלכם כיום. הם משמיטים גם את העובדה שלא תוכלו ליצור בעצמכם דיסקים
מוגנים-נגד-העתקה; זאת זכות שהיצרנים הגדולים שומרים לעצמם. הם לא מוכרים
לכם כונן DVD-ליצירה (הערת המחבר : DVD-Authoring), אותו הם מייעדים
"לשימוש מקצועני בלבד". הם מוכרים לכם כונן צורב-DVD (הערת המחבר :
DVD-General), שלא יכול להקליט את קטעי-המפתח הדרושים לסימון
ההגנה-נגד-העתקה על יצירותיכם שלכם, דיסק שנצרב בצורב-DVD לא יוכל לשמש
ליצירת "מאסטר" לשכפול סדרתי. הבדלים אלו לא מצויינים אפילו בפסיק; הם
פשוט זנוחים, לא מוזכרים, בלתי-נראים עד אחרי
שקניתם את המוצר.
וזאת לא רק אפל שמטעה את הצרכנים; זאת מגיפה. מקליטי ה-MiniDisc של סוני
מגיעים רק עם כניסות דיגיטליות, ללא יציאות דיגיטליות. קול נכנס פנימה –
אבל יוצא החוצה רק באופן אנלוגי ובאיכות נמוכה. אינטל משבחת את נפלאות
ה"תשתית למחשוב אמין" שלהם (LaGrande/TCPA, הערת המחבר : הידועה גם
כ-“תשתית למחשוב בוגדני”)., עליכם לקרוא בין השורות כדי להבין שהמערכת
קיימת רק כדי לבלוש אחרי אופן השימוש שלכם במחשבכם,
כך שכל צד' ג אקראי ברחבי האינטרנט יוכל להחליט האם יוכל "לבטוח" בכם –
הבעלים.
המערכת (TCPA/LaGrande) לא מיועדת לגלות לכם האם תוכלו לבטוח במחשבכם
(לדוגמה, האם הוא נגוע בוירוס), היא לא כוללת תכונה כזו. היא קיימת על-מנת
לדווח לחברות התקליטים על כך שהתקנתם כל תוכנה המאפשרת לכם ליצור עותקים
של קבצי מוזיקה, או כל תוכנה חופשית אחרת כדי לעקוף את המערכת החלושה
להגנה על זכויות-יוצרים המשמשת את חברות התקליטים באותו הזמן.
אינטל דוחפת מערכת "הגנה על תוכן בחדות גבוהה" (HDCP) שהיא חומרת-הצפנה
מהירה הפועלת על הכבל בין המחשב למסך. האות היחיד שמוצפן הוא מה שהמשתמשים
יושבים שם ורואים, אז למה בעצם הוא מוצפן ? כדי שהמשתמשים לא יוכלו להקליט
את מה שהם רואים ! אם הכבל עובר שינוי כלשהו, מעבד הוידאו מנחית את האות
לרמת "וידאו אנלוגי".
אינטל גם דוחפת את יוזמות SDMI ("יוזמה למדיה-דיגיטלית מאובטחת”) ו-CPRM
("הגנת תוכן על מדיה להקלטה”) שיהפכו את אמצעיי-האחסון שלכם
(כוננים-קשיחים, זיכרון-הבזק, תקליטורים לצריבה, וכו') ל"שותפים-לקשר" עם
חברות הסרטים והתקליטים, כדי למנוע מכם (הבעלים של המחשב ואמצעיי-האחסון)
את היכולת לאחסן דברים על אמצעיי-האחסון האלה וגם לאחזר אותם מאוחר יותר.
במקום זאת כמה מהפריטים המאוחסנים עשויים להיות ניתנים לאיחזור רק בתוספת
הגבלות השזורות בתוכנת האיחזור – הגבלות שאינן בשליטת בעל הציוד, או החוק,
אלא בשליטת החוזים שבין חברות התקליטים/הסרטים ויצרני הציוד. כגון, "לא
תוכלו להקליט מוזיקה מוגנת-בזכויות-יוצרים על אמצעי-אחסון לא מוצפן”. למשל
אם תנסו להקליט שיר מרדיו-FM על אמצעי הקלטת-קול תומך CPRM, אמצעי ההקלטה
יסרב להקליט או לנגן אותו, כיוון שהשדר מסומן בסימן-מים אך לא מוצפן.
אפילו כאשר אתם מקליטים חומר קולי חדש-לחלוטין ומקורי שלכם, הגדרות
ברירת-המחדל להקלטות אנלוגיות הן שלא ניתן לשכפלן, וגם לא להעתיקן באיכות
הגבוהה מ"איכות תקליטור”, וניתן יהיה ליצור את העותק היחיד רק הזה אם
אי-פעם תותר אפשרות ההעתקה (ואם שאר ההגבלות ייעקפו איכשהו). אינטל ו-IBM
לא מספרות לכם על הדברים האלה; עליכם לדלג עד עמוד 11 של מוצג B-1, “חוקי
תאימות CPPM לתקליטורי-שמע של DVD” בעמוד 45 של "הסכם הסדר-זמני של מאמציי
CPRM/CPPM” בעל 70 העמודים, הזמין רק לאחר מילוי מספר שאלות אישיות
ופולשניות - בקישור הבא http://www.dvdcca.org/4centity/ . כל מה שאינטל
אומרת הוא ש-CPRM “יאפשר לצרכנים גישה לעוד מוזיקה"
( http://www.intel.com/pressroom/archive/releases/aw032300.htm ). לשקר
ללקוחות ע"מ להטעות אותם כדי שירכשו את מוצריך זאת טעות.
מחקר מדעי לא ניתן לפרסום
עוול נגרם כאשר חוקרים מדעיים לא מורשים ללמוד את התחום או לפרסם את
ממצאיהם.
פרופ' אד פלטן מאונ' פרינסטון חקר והתעמק במערכות "סימני המים" של יוזמת
SDMI, כחלק ממחקר ציבורי שהותר בכוונה-תחילה ע"י ועדת SDMI הנסתרת, כך שהם
יוכלו לדעת האם הציבור יוכל לפרוץ את שיטותיהם הנבחרות. (איחוד ה-SDMI אסר
על “מוסד החזית האלקטרונית” (EFF) להשתתף בדיונים, בטענה שאין לנ"ל עניין
לגיטימי בהתרחשויות כיוון שאיננו יצרן ציוד או חברת תקליטים. אין נציגים
של זכויות-הציבור או זכויות-צרכנים באיחוד ה-SDMI). פרופ' פלטן הופיע
בגליון של ה"ניו-יורק טיימס" בשבוע שעבר, באומרו שאנשי ה-SDMI ועוה"דים של
אונ' פרינסטון הודיעו לו עכשיו על איסורם לפרסום הפרטים על השגיאות
במערכות "טביעת המים" הנ"ל, עקב חוק "זכויות היוצרים במילניום הדיגיטלי"
(DMCA, ארה"ב). כלומר זה בסדר לומר לחברות ה-SDMI עד כמה קל לפרוץ את
שיטות ההגנה שלהם, אבל זה שגוי לומר זאת לציבור הרחב או לחוקרים מדעיים
אחרים.
תחרות נמנעת
עוול נגרם כאשר מתחרים לא מסוגלים לבנות התקני-חומרה או תוכנה תואמים, לשם
תחרות על אהדת הצרכנים בשוק החופשי. במקום זאת, התקני-חומרה אלו מוחרמים
או מאויימים, והתוכנה מצונזרת ונדחפת אל מתחת לפני השטח. בדומה לתוכנות
הקוד-הפתוח DeCSS ו-LiViD לניגון DVD.
וכמו גם תוכנות לניגון DVD כגון אלה, המסוגלות לנגן כותרי DVD אמריקאיים
של "איזור 1” בכל העולם. “מוסד החזית האלקטרונית” (EFF) כילה למעלה
ממיליון דולרים בהגנה על המוציא-לאור של מגזין בנושאי אבטחה, ועל נער
נורווגי, מנסיונות תעשיית הסרטים להטיל עליהם צנזורה ועונשי מאסר, בעבור
הפצת וכתיבת (בהתאמה) תוכנה מתחרה המאפשרת ניגון ו/או העתקת כותרי DVD אך
ללא התייחסות ל(תנאי ה)חוזים המגבילים הנכפים על רוב הנגנים ע”י אולפני
הסרטים. אולפני הסרטים כילו 4 מיליון דולרים על התביעה במקרה ניו-יורק
לבדו. יצרני ציוד ספורים או בכלל לא, מעוניינים להציע מקליטי-קול
דיגיטליים – יש בשוק הרבה נגני MP3 אבל היכן מקליטי הMP3- בסטריאו ? הם
הוקפאו לאי-קיום ע"י איומים בתביעות משפטיות. אלו מהם שכן מתיימרים
להקליט, מקליטים רק "איכות דיבור חד-ערוצית" (מונו-פונית).
ניצול-לרעה של "הגנת זכויות-יוצרים" מעניק פרס למונופולים
עוול נגרם כאשר מנגנוני הבקרה הקבועים בחוק לשם הגנה על
הזכויות-השמורות
הכלולות בזכויות-היוצרים משמשים למטרות אחרות. לא כדי להגן על הזכויות
הקיימות, אלא כדי ליצור זכויות חדשות על פי גחמות בעליהן. חברות הסרטים
התעקשו על מערכת "קידוד אזור" לכותרי DVD, כי הם ידעו שהם ירוויחו פחות
כסף אם סרטי-DVD יהיו ניתנים למסחר כלל עולמי, בין כל האזורים, תחת חוקיי
המסחר החופשי הנוכחיים. (הם לא היו יכולים גם לגבות מחירים גבוהים בעבור
כרטיסי קולנוע אם אותו הסרט היה זמין במקביל גם ב-DVD, והם גם לא היו
יכולים לשלב את מסעות-הפרסום של הקולנוע ושל ה-DVD אם הם היו מחכים זמן רב
בין ההוצאה לקולנוע לבין ההוצאה ל-DVD.) המערכת הזאת מסתיימת במצב כגון זה
שבו צרכן רוכש נגן-DVD וגם סרט-DVD באופן חוקי, מנסה לשלב בין השניים,
והנגן מסרב לנגן את הסרט. למשתמש יש כל זכות חוקית לצפות בסרט שרכש, אלא
שהוא לא ניתן לניגון, כי אלמלא כן, חברות הסרטים היות מרוויחות פחות כסף.
בקרות דומות קיימות ב-DVD כדי למנוע מאנשים לדלג על הפרסומות או על
"אזהרות ה-FBI” השטותיות האלה.
מייקרוסופט יצרה ושילבה מספר "תקנים" בלתי-תואמים בכוונה-תחילה לתוך
מערכת-ההפעלה חלונות2000- כך שמערכות יוניקס מתחרות לא יוכלו לשמש
כשרתי-DNS בתנאים מסויימים.
מייקרוסופט שיחררה מפרט כלשהו אבל רק כקובץ מוצפן שנטען כי דרש מהקוראים
להסכים לא-להשתמש במידע כדי להתחרות בהם. כאשר מישהו פיענח את ההצפנה
השטחית בלי להסכים לתנאים המוצבים, מייקרוסופט איימה להשתמש ב"חוק
זכויות-היוצרים במילניום הדיגיטלי” (DMCA, ארה”ב) כדי לתבוע את סלאשדוט,
אתר חדשות התוכנה-החופשית הפופולרי, שהפיץ את התוצאה. (למזלנו, לסלאשדוט
יש עמוד-שידרה והם אמרו “קדימה, אנחנו נהדוף את התביעה הזאת” ומייקרוסופט
התקפלו.) זכויות-יוצרים לא מעניקות את הזכות למניעת-תחרות, או להגבלת מסחר
עולמי – אלא שאיכשהו החקיקה שנועדה להגן על זכויות-היוצרים משמשת בדיוק
לעשיית הדברים האלה.
מדיניות חברתית נוצרת ללא קלט ציבורי
עוול נגרם כאשר מדיניות חברתית נוצרת בחדרים אחוריים
אפופי-עשן, בין מנהלי
חברות סרטים/תקליטים לבין מנהלי חברות לייצור מחשבים - ולא על-ידי דיון
פתוח לציבור, חקיקה ובתי-משפט.
מפרט ה-CPRM ("הגנת תוכן על מדיה להקלטה”), לדוגמה, מאפשר לכל מפיץ של
"חבילת-ביטים" (שהינו בעל גישה לתוכנה עם היכולת הזאת) להחליט שהנמענים
העתידיים לא יוכלו ליצור עותקים של "חבילת-הביטים" הזאת. או שיצירת עד 2
עותקים היא מותרת, אבל לא 3. מדיניות כזאת לא ניתנת לאכיפה במסגרת החוק,
היא לא נוצרה תחת חוק. החוק אומר משהו אחר. אבל המדיניות הזאת תיאכף
על-ידי ציוד המיוצר בידי כל יצרני-הציוד הגדולים, כיוון שהם ייתבעו על-ידי
חברות הסרטים/תקליטים אם הם יעזו לבנות ציוד רב-שימושי המאפשר לצרכנים
ליצור 3 עותקים, או עותקים הכפופים רק למגבלות החוקיות. האם זה בלתי צפוי
שמדינויות חדרים-אחוריים אלו יסתיימו בנטיה לטובת הצדדים שנכחו בחדר, על
חשבון הצרכנים והציבור הרחב ?
איזון התגמולים של זכויות-היוצרים אובד
עוול נגרם כאשר האיזון בין זכויותיהם של היוצרים וזכויות
(היסוד של)
חופש-הדיבור וחופש-העיתונות אובד. כל הרחבה של זכויות היוצרים מהווה צמצום
זכויות הציבור לחופש-הדיבור וחופש הפירסום/הוצאה-לאור. כאשר
זכויות-היוצרים מורחבות, רשות-הציבור מצטמצמת. החירות למתוח ביקורת,
החירות לחלוק על תפיסתו של האחר את האמת, ניזוקה. התיקון הראשון (לחוקה
האמריקאית) מקנה זכות פירסום/הוצאה-לאור כמעט מוחלטת; תקנת זכויות-היוצרים
מקנה זכות מוגבלת למנוע פרסום/הוצאה-לאור על-ידי אחרים. כל הרחבה של הזכות
למניעת-פרסום/הוצאה-לאור ע"י אחרים מצמצמת את הזכות לפרסם/להוציא-לאור.
לדוגמה, יצירות מועטות בלבד שנוצרו לאחר 1910 עברו לרשות הציבור, אם
בעליהן לא זנחו את זכויות היוצרים בהן, כיוון שבחלוף השנים, מונח
זכויות-היוצרים הוארך שוב ושוב. אבל ההגנות הטכנולוגיות על זכויות היוצרים
לא תוכננו לפוג לעולם. שום דבר במפרטים של SDMI ("יוזמה למדיה-דיגיטלית
מאובטחת”) או CPRM ("הגנת תוכן על מדיה להקלטה”) לא אומר, “אחרי 2100
תוכלו להעתיק את הסרטים מ1910-”.
המוטבים (מקבלי ההטבה) של זכויות היוצרים הם חלק זעיר מהאוכלוסיה
עוול נגרם כאשר הזנב-הזעיר של "הגנת זכויות-יוצרים" מכשכש
בכלב הגדול של
תקשורת בין בני-אדם. כפי שהצביע אנדי אודלייזקו,
http://www.dtc.umn.edu/~odlyzko/doc/eworld.html, (עיינו ב-”תוכן הוא לא
המלך" ו-”ההיסטוריה של התקשורת בין בני-אדם וההשתמעות שלה לגבי
האינטרנט"), “סך המכירות השנתי של כרטיסי-הקולנוע בארה"ב מסתכם בהרבה פחות
מ$10- מיליארד דולרים. חברות הטלפון מרוויחות סכומי כסף כאלה כל שבועיים
!” עיוות החוק, הטכנולוגיות לתקשורת בין בני-אדם וטכנולוגיות המחשבים, על
מנת להגן על ענייניהם של מחזיקי זכויות-היוצרים, הופכת את העולם לעני יותר
בסופו של דבר. גם אם לא היה הדבר מפר את המדינויות היסודיות ליציבות
ארוכת-טווח של חברות האדם, זאת הייתה החלטה כלכלית שגויה.
החברה באמת יכולה למנוע מחסור ודלות, אבל לא בצורה כזאת !
עוול נגרם כאשר המצאנו את הטכנולוגיה על-מנת לבטל מחסור
ודלות, אבל אנחנו
משליכים אותה בכוונה-תחילה לרווחת אלו המרוויחים מקיום מחסור ודלות. יש
לנו את כל האמצעים לשכפל כל סוג של מידע היכול להיות מיוצג בצורה מרוכזת
על אמצעי-אחסון דיגיטלי. אנחנו יכולים לשכפל ולהפיץ אותו, למיליארדי
אנשים, בעלויות מזעריות, שיהיו באפשרותו של כל אחד. אנו שוקדים על פיתוח
טכנולוגיות שיתירו שכפול פשוט של סוגי משאבים אחרים, כולל חפצים ברי-קיימא
(“ננו-טכנולוגיה”; עיין ב-http://www.foresight.org). התקדמות המדע,
הטכנולוגיה, והשווקים-החופשיים הביאה לסיומם של מיני מחסור ודלות רבים.
לפני מאה שנים, יותר מ99%- מהאמריקאים עדיין השתמשו בבתי-שימוש חיצוניים,
ואחד מכל עשרה ילדים מת בינקות.
כיום אפילו לאמריקאיים העניים ביותר יש מכונית, טלויזיה, חימום, מים
נקיים, שירותים היגייניים – דברים שאפילו המיליונר העשיר ביותר של 1900 לא
יכל לקנות. הטכנולוגיה מבטיחה להביא לסוף המחסור הגשמי בעתיד הקרוב.
עלינו לשמוח ביצירתנו גן-עדן עלי אדמות !
במקום זאת, בעלי הנשמות המרירות המתקיימים מקיבוע מחסור ודלות מתגנבים
מסביב, משכנעים שותפים-לקשר לנעול את טכנולוגיית-השכפול הזולה שלנו כך
שהיא לא תוכל להפיק עותקים – או לפחות לא מהסוג שהם רוצים למכור לנו. זאת
מדיניות-המגן הכלכלית הגרועה ביותר – הריסת חברתך/קהילתך לטובת
תעשייה-מקומית בלתי-יעילה. חברות הסרטים והתקליטים נזהרות לא להצביע על
כך, אבל זה מה שקורה.
אם עד 2030 נמציא משכפל-חומר שהפעלתו זולה כמו שכפול תקליטור כיום, האם
נוציא את ההמצאה אל מחוץ לחוק ונוריד אותה למחתרת ? כדי שחוואים יוכלו
להתפרנס משמירת המזון יקר, כדי שיצרני רהיטים יוכלו להתפרנס ממניעת אנשים
מלהיות בעלים למיטות וכיסאות שיעלה דולר לשכפל, כדי שבנאים לא ירדו לעוני
מכך שניתן יהיה לשכפל בתים נוחים תמורת כמה מאות דולרים ? כן, פיתוחים
כאלה לבטח יגרמו לשיבושים כלכליים. אבל האם עלינו להוריד אותם למחתרת
ולשמר את העולם בעוניו רק כדי לשמר את פרנסתם של האנשים האלה ? והאם
הפיתוחים האלה באמת ישארו במחתרת, או שהיתרונות הטבעיים של הטכנולוגיה
יגרמו ל"מחתרת" לעקוף במהירות את יתרת החברה.
אני חושב שאנחנו צריכים לקדם בברכה את עידן השפע ויחדיו לעבוד על שיפור
אופן החיים בו.
אני חושב שעלינו לעבוד על להבין איך להתפרנס מיצירת דברים חדשים ומתן
שירותים, מאשר על ידי הגבלת השכפול וההעתקה של דברים קיימים. זאת הסיבה
שבאופן אישי העברתי עשר שנים מייסוד לעשייה של חברה מצליחה לתמיכה
בתוכנה-חופשית. החברה הזאת, Cygnus Solutions, משקיעה 10$ מיליון דולרים
בשנה בכתיבת תוכנה, שהיא נותנת חופשי, ומתירה לכל אחד לשנות או להעתיק
ולשכפל. החברה מממנת זאת על-ידי תשלומים בסך 25$ מיליון דולרים מלקוחותיה,
המרוויחים מכך שהתוכנה קיימת ואמינה ונפוצה. החברה היא כיום חלק מחברת
.Red Hat Inc – המתקיימת מחיזוק לקוחותיה וללא הגבלה על שכפול והעתקת
מוצריה.
זה לא צירוף מקרים שאנשי קהילות הקוד-הפתוח, התוכנה-החופשית, ולינוקס הם
הראשונים להיות מוטרדים לגבי זכויות-היוצרים. אלו שבאופן פעיל מתפרנסים או
עוסקים כתחביב בסילוק מחסור והגברת החירות וחופש-הבחירה בשוק
מערכות-ההפעלה והתוכנה. הם רואים את השיפור האמיתי הנובע מכך בעולם – ואת
התגובות המכוערות והטענות של הכוחות המונפוליסטיים שמאמצים אלו מיותרים.
המרת העולם כולו לפעולה בהיעדר מחסור היא משימה עצומה. שינוי כלכלי כה
גדול ידרוש עשורים של שנים כדי להתפשט בכלכלה הכלל-עולמית, ויצור מיליארדי
מנצחים חדשים וגם מפסידים חדשים. נהייה ברי-מזל במיוחד אם עד 2030 נהיה
ערוכים לסיום תקופת המחסור והדלות – ללא מהומות, תסיסה חברתית, ומלחמה
עולמית.
לו חפצנו הוא למצוא את נתיב השלום לעידן השפע, עלינו להתחיל כאן ועכשיו,
במהפך בתעשיות שכבר סילקנו מהן את המחסור – מידע כתוב, מוזיקה, וסרטים.
חברות שאינן מסוגלות להשתנות צריכות להיעלם ולהיות מוחלפות על-ידי חברות
המסוגלות לכך. כאשר תעשיות אלה תלמדנה להתקיים ולשגשג ללא יצירת מחסור
מלאכותי, הן תספקנה דגמים ומומחיות לתעשיות אחרות, אשר יצטרכו להשתנות
כאשר את הייצור הבלתי-יעיל שלהן יחליף שכפול יעיל בעוד עשר או חמישים שנה
מהיום. הישענות על הגנת זכויות-יוצרים בהווה שולחת אותנו בדיוק בכיוון
ההפוך ! הגנת זכויות-יוצרים מעמידה פנים שהחוק עם טיפול שגיוני של כמה
איגודים-תעשייתיים יכול לקיים את מבני הכלכלה הנוכחיים שלנו, מול סופת
הוריקן של שינוי טכנולוגי חיובי שיעיף אותם מסתחררים כמו כל-כך הרבה עלים
בסתיו.
סיכום
זה עשוי להיות דיון ארוך יותר ממה שביקשת, רון, אך כפי
שתוכל לראות, אני
חושב שעוול רב נגרם באופן שבו ציבור תמים מולעט בעורמה בטכנולוגיות
למניעת-העתקה. הייתי מעוניין לשמוע ממך דיון דומה. כפרקליט-השטן לרגע,
לגבי על מדוע על חברות אנוכיות לשנות את האיזון הקיים של חירויות יסוד,
בהסתכנותן ב : ביטוי-חופשי, שווקים חופשיים, התקדמות מדעית, זכויות
צרכנים, יציבות חברתית, סיום המחסור הגשמי והמחסור במידע ? כי מישהו עשוי
להיות מסוגל לגנוב שיר ? זה נשמע לי כמו תירוץ חלש למדיי. אני ממתין
לתגובתך.
ג'ון גילמור
מוסד החזית-האלקטרונית
EFF
Copyright 2001 John Gilmore
Translated 2004 by Moran Zaltsman
This document is free software; you can redistribute it and/or modify
it under the terms of the GNU General Public License as published by
the Free Software Foundation; either version 2 of the License, or (at
your option) any later version.
This document is distributed in the hope that it will be useful, but
WITHOUT ANY WARRANTY; without even the implied warranty of
MERCHANTABILITY or FITNESS FOR A PARTICULAR PURPOSE. See the GNU
General Public License for more details.
You should have received a copy of the GNU General Public License along
with this document; if not, write to the Free Software Foundation,
Inc., 59 Temple Place - Suite 330, Boston, MA 02111-1307, USA.